החלטה בתיק ע"מ 1561/13

הרקע

לפי כתב האישום שהוגש נגדו, ביום 24/4/13 עבר המשיב עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ועקיפה של כדין. המשיב נהג ברכב מסוג טרנזיט. שוטרים שעסקו בבדיקה של רכב בצד כביש, הבחינו בעשן סמיך העולה מצינור המפלט ברכבו של המשיב, והשוטר דולב רוטמן הורה לו לעצור. המשיב הסיט את רכבו לכיוונו של השוטר ואילץ אותו לקפוץ לכיוון מעקה הבטיחות שהיה במקום, כדי להימלט מפגיעה. שני השוטרים שהיו במקום החל במרדף אחר רכבו של המשיב. המשיב ביצע מספר עקיפות מסוכנות תוך חציית קו הפרדה רצוף. במהלך המרדף עקפה ניידת השוטרים את רכבו של המשיב והאטה, כדי לגרום אף לו להאט ולעצור. המשיב האיץ ועקף את הניידת. במהלך העקיפה, בעוד המשיב נוסע בנתיב השמאלי, הגיעה משאית מן הנתיב הנגדי, המשיב סטה בחדות לימין, לכיוון הניידת, והשוטר נאלץ לבלום בלימת חירום כדי לאפשר למשיב להימנע מתאונה חזיתית. המשיב סטה לשול השמאלי, עצר את הרכב והחל להימלט ממנו רגלית. המשיב נעצר לאחר מרדף, שבמהלכו נפל ונחתך ברגלו.

התביעה הצבאית ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו, אך בית המשפט קמא - מפי כב' השופט שרון קינן - דחה את הבקשה והורה על שחרורו של המשיב בערבות של 15,000 ש"ח, ובהחתמת ערב צד ג' ישראלי. הנימוק המרכזי לשחרור היה עברו הנקי של המשיב והודאתו במיוחס לו כבר בשלב החקירה.

התביעה הגישה ערר על החלטה זו.

יש לציין, כי הסנגור המלומד נענה להצעתי וניסה לסיים את ההליך בהסכמה. התביעה סירבה לכך, וביקשה שבית המשפט לערעורים יפרסם החלטה, שתבהיר מתי צריך בית המשפט לעצור נאשמים כמו המשיב.

טיעוני הצדדים

לטענת התובע המלומד, התנהגותו של המשיב כפי שתוארה בכתב האישום מלמדת על מסוכנות, שלא ניתן להתגבר עליה בחלופת מעצר. דווקא משום שלמשיב עבר נקי, רישיון נהיגה תקף ורכב שמותר לנהוג בו, בריחתו מן המשטרה מעוררת חשש: אם כך הוא מתנהג כאשר אין לו סיבה נראית לעין לחשוש מן המשטרה, כיצד ינהג כאשר יהיה תלוי ועומד נגדו משפט, שבסופו הוא עלול לשבת בכלא. אין מדובר בבריחה סתם. היא לוותה בניסיון לדרוס שוטר ולנגח ניידת משטרה, בעקיפות מסוכנות ובבריחה רגלית מן המכונית. כל אלה מלמדים על מסוכנות וגם על חשש שהמשיב יימלט מן הדין.  בית המשפט קמא נתלה בכך שלמשיב עבר פלילי נקי, והתעלם מפסיקה קודמת, במקרה דומה, שבו נאשם שעברו נקי נעצר עד תום ההליכים.

הסנגור המלומד טען, כי האירוע מקורו באי-הבנה בין המשיב לבין השוטרים, ובתגובה לא נכונה מצד המשיב. למשיב עבר נקי, הוא נהג ברכב ברישיון ולא הייתה לו סיבה לברוח מן המשטרה, שכן לכל היותר מדובר בכך שביצע עבירת תעבורה קלה. אין צורך לנחש מדוע ברח המשיב מן השוטרים, שכן הוא סיפר על כך בחקירתו: בתחילה לא הבין שהשוטרים מורים לו לעצור, ולאחר שראה שהם רודפים אחריו ואף הרימו נגדו נשק, הוא חשש לחייו. אין סיבה לעצור כל מי שטועה וחושב שמסכנים אותו. כשם שלא עוצרים כל מי שעובר עבירה של עקיפה מסוכנת או חציית קו הפרדה רצוף - אין לעצור את המשיב. אדם נורמטיבי כמוהו, גם קנס יכול להרתיעו. לשאלתי השיב הסנגור, כי לא הציג פסיקה של בית המשפט בישראל בעבירות דומות, משום שלא תמיד מסתמכים עליה  בתי המשפט באזור. המשיב בן 28, נשוי ואב לארבעה. הוא מתגורר בשטח C על הגבול שבין ישראל לאזור.

לבקשתי, הודיע הסנגור כי ינסה לאתר תקדימים שבהם שחררו בתי המשפט בישראל נאשמים בעבירות דומות. עד למועד כתיבת שורות אלה לא הובאו בפניי תקדימים כאלה.

דיון והכרעה

המחלוקת העובדתית במקרה זה מצומצמת למדיי. ההגנה אינה חולקת על כך שהמשיב לא נענה להוראת השוטר לעצור, וכי לאחר מכן התפתח מרדף מכוניות בין המשיב לבין ניידת משטרה, שבמהלכו נסע המשיב בצורה מסוכנת, ביצע עקיפות מסוכנות ולבסוף עצר את הרכב ונמלט ממנו רגלית. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם המשיב הבין שהשוטר הורה לו לעצור, והאם נמלט משום שנבהל מנשקו של השוטר, וחשש שחייו בסכנה.

בעניין זה יש לציין, שהשוטר דולב רוטמן מסר באמרתו כי כאשר הורה למשיב לעצור, נוצר ביניהם קשר עין, ובמזכר אף רשם כי המשיב הנהן בראשו כשראה שהשוטר מורה לו בסימני ידיים לעמוד בצד. עוד כתב השוטר, כי למרות חילופי המבטים, האיץ המשיב את רכבו והסיט אותו לעבר השוטר, והוא בטוח כי לולא קפץ הצידה, היה נפגע מן הרכב. עוד מסר, כי לא היו כלי רכב נוספים בכביש, בינו לבין רכבו של המשיב. איש מן השוטרים לא העיד על איום בנשק או אפילו על הרמתו בכיוון המשיב. האזכור היחיד של נשק הוא של שוטר אחר שעמד במקום, אך הוא לא היה מעורב בקשר עם המשיב, וממילא לא העיד על הרמת נשק או שימוש בו.

למול עדות זו, ניצב הסברו של המשיב, כי לא ידע שהשוטר מורה לו לעצור, וכשהבין זאת, פחד מן הנשק שהרים לעברו השוטר. הסבר זה עומד בסתירה ברורה לעדותו של השוטר, הן בשאלה אם הבין שהשוטר מורה דווקא לו לעצור (שהרי לא נסעו במקום כלי רכב נוספים) והן בשאלה אם היה שימוש בנשק.

בשלב זה של ההליך, כשאין ראיה חיצונית שתשלול מראש מעדויות השוטרים את משקלן, לא די בעדותו של המשיב כדי לקבוע שחל כרסום משמעותי בראיות המפלילות. אם יתמיד המשיב בגרסתו, ניתן יהיה לברר אותה במהלך המשפט גופו. אך לא ראיתי בה, כשהיא לעצמה, סיבה לקבוע שעדויות השוטרים בלתי מהימנות. אפשר לומר כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, וכי קיים סיכוי סביר להרשעה.

אשר לעילת המעצר: כפי שציין בית משפט זה - וכמוהו גם בית המשפט העליון בישראל - העבירה של הימלטות משוטרים תוך כדי נסיעה פרועה ומסוכנת בכבישים, מקימה עילת מעצר של מסוכנות ושל חשש להימלטות מן הדין. ככלל יש לעצור נאשמים בעבירות אלה עד תום ההליכים נגדם, גם כאשר עברם הפלילי היה נקי (בש"פ 7701/10 בילאל שתיווי נ' מדינת ישראל  תק-על 2010(4), 1256 ; וראה גם בש"פ 10978/07 מדינת ישראל נ' אבו ואקד (פורסם בנבו, 26.12.2007) בפסקה ג'; בש"פ 6433/06 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (פורסם בנבו, 9.8.2006) בפסקה ז'; בש"פ 2613/06 סראיעה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2.4.2006))

אמנם נקבע בפסיקה כי יש לבחון כל מקרה לגופו לאור נסיבותיו (בש"פ 10550/09 מדינת ישראל נ' מוחרב (פורסם בנבו, 15.11.2005) בפסקה 5), אך בדרך כלל השילוב של סיכון - הנלמד מן הנהיגה הפרועה - עם חשש להימלטות מאימת הדין - הנלמד מכך שהנאשם עבר את העבירות תוך בריחה משוטרים - הביא למעצר הנאשמים עד תום ההליכים (ראה ע"מ ע"מ 1162/13 יאסין אלרג'בי; ע"מ 1005/12 חאלד סמחאן; ע"מ 2725/11 צלאח אערג'; ע"מ 2319/11 בשאר חסן; ע"מ 2520/10 מחמד ג'עברי). הסנגור  הנכבד לא הביא בפניי דוגמה למקרה שבו נאשם בעבירות דומות שוחרר ממעצר, ואף אני לא מצאתי תקדים לכך. 

במקרה זה, אף שהתנהגותו של המשיב הייתה מסוכנת פחות מהתנהגותם של הנאשמים בתקדימים שהוזכרו לעיל, עדיין שילוב הסיכון האישי עם החשש שיימלט מן הדין מצדיק את מעצרו של המשיב. לכן, אני סבור כי שגה השופט קמא, ונכון יהיה להפוך את החלטתו.

אני מקבל אפוא את ערר התביעה ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.